בחורף האחרון היתה לי את הזכות להיות חלק מפרויקט מיוחד שנקרא "שלום בידייך", זאת היתה חוויה מדהימה ומיוחדת, מקווה שאצליח להעביר חלק מהמסע במילים ותמונות.
בחודש ינואר יצא "קול קורא" שמזמין יוצרות מהערבה למפגש עם יוצרות מהערבה הירדנית, זה פרויקט בחסות המשרד לשיתוף פעולה אזורי ופועל במסגרת "מרכז קהילה ערבה", רציתי להיות חלק מזה כי אני אוהבת מלאכות יד ותמיד שמחה ללמוד דברים חדשים, רציתי להכיר נשים מהערבה כי במקצוע שלי אני בעיקר עובדת לבד בסטודיו או מול מחשב, הפכתי לסוג של מיץ פטל עם המעבר שלי לערבה ובעיקר להכיר את השכנות מירדן שכל כך קרובות ועם זאת מאד רחוקות.
תוך חודש נוצרה קבוצה של נשים מקסימות מקשת רחבה של גילאים ומקצועות, התרגשתי להיות חלק מקבוצה מיוחדת ומחוויה גדולה שתקשור אותנו אחת לשניה.
ב28/2/19 השכמנו קום בהתרגשות וצפיה גדולה לעבר הגבול לפגוש את החצי השני שלנו בפרויקט,
חצינו את הגבול הירדני, עלינו על אוטובוס והתחלנו בנסיעה, הערבה היא אותה ערבה לא משנה מאיזה צד מסתכלים עליה והנוף הוא כמעט אותו נוף, הגענו לסאפי – ישוב שממקום ליד ים המלח שם התקיימו המפגשים, נרגשות ונבוכות ירדנו מהאוטובוס לתוך אולם רחב, נרגשות גם היו הירדניות שחיכו לנו, התיישבנו במעגל לשיחה ראשונית שבה כל אחת הציגה את עצמה ואת מלאכות היד ששבהן היא עוסקת, על מנת להתגבר על מחסום השפה הצטרפו אלינו 4 מתורגמניות ערביות שמלמדות בבתי ספר בישראל.
כדי להעביר את השהייה בצורה אפקטיבית התחלקנו לארבע קבוצות שכאשר כל קבוצה עוסקת במלאכה אחרת, בחומרים מקומיים וזמינים, קליעת סלים מעלי בננה, אריגת צמר בנול, צביעת נייר באקו- פרינט ותכשיטים מחרוזים וחרצני זיתים, אני הייתי בקבוצה של קליעת הסלים, השרנו וניקינו את העלים, גלגלנו אותם כמו סיגרים וחיברנו בעזרת צמות דקות שקלענו משטח קטן, למחרת המשכנו בקליעה, מה שהתגלה כמאתגר ולא פשוט בכלל ודי הבנתי למה אלה מלאכות שנעלמו מן העולם,,, הקידמה והעולם המודרני יצרו מכונות שמחליפות ידיים עובדות, זה חלק אבולוציוני של העולם, אבל יש בזה גם משהו עצוב כי תהליכים של מוצרים נעלמים והכל הפך מהיר הדור של הילדים שלנו כבר פחות מכירים תהליכים של איך נוצרים דברים.
בנוסף לסדנאות הקבוצתיות היו שתי סדנאות משותפות, הראשונה היתה סדנת צמר כבשים בליבוד רטוב, הבנות הירדניות אהבו והתלהבו מאד, זה חומר גלם שזמין אצלן בכמויות והוא אינו בשימוש כך שליצור מצמר כבשים זה מיחזור לכל דבר, בסדנה השניה ציירנו על חלוקי נחל שהבאנו מישראל וביחד הכנו פסיפס של יונת שלום.
יש משהו בנשים שיוצרות שהמילים כבר לא חשובות, הידיים "מדברות" והעיניים מסבירות, ובתוך בליל מילים מכמה שפות מבינים אחת את השניה, השפה הייתה חסרה כשרצינו להכיר לעומק ולשמוע סיפורי חיים, ציער אותי שלא למדתי ערבית במהלך חיי, היא לא שפה זרה עבורי, גדלתי עם סבתות שדיברו תימנית, מצער שלא מלמדים אותה כלימודי חובה שהרי היא שפה רישמית בישראל, שפה היא תרבות, מנהגים, אומנות, אוכל ועוד, זה היה מקרב אותנו עם שכננו בתוך ומחוץ לישראל.
למחרת נסענו לבקר בקואופרטיב שחלק מקבוצת הנשים הירדניות משתתפות בו, למדנו על תהליכי עבודה וקבלנו הדגמה על חלק מהמוצרים שהן מכינות, היה מרתק.
המפגש הזה היה עצמתי קיבלתי טעימה והבנה קטנה מה קורה אצל השכנות שלי מול, הכרתי את עולמן, את הקשיים והאתגרים שהן מציאות חייהן אבל גם למדתי מהן המון שמחת החיים, רצון עז להצליח, חריצות והתמדה.
כעבור חודש היה ביקור גומלין, המון שמחה הייתה כשהן הגיעו הרגשנו חברות ותיקות שעוברות חוויה משמעותית ביחד, כל אחת יצרה חיבור עם כמה נשים מה שקורה באופן טיבעי, לי הייתה פינה חמה לזינה, היא הדריכה את קבוצת הקליעה ובלי יותר מדי סיבות והסברים היא פשוט נכנסה לי ללב, במפגש חיכיתי בהתרגשות עם פיה שהכנתי עבורה, פיה מסדרת "פיות העולם" שמחזיקה דגל ירדן.
במפגש הפעם התחלקנו לשתי קבוצות עיקריות כאשר כל קבוצה עובדת עם חומר גלם אחר: צמר כבשים שהביאו הבנות מירדן ופנימיות גלגל, את קבוצת הצמר הדריכה עירית גרינשטיין שלומדת וחוקרת את עולם האקו – פרינט זה עולם יצירה שמשלב בין כימיה לבוטניקה, הדפסות של עלים על ניירות וטקסטיל, ליבדנו שטיחי קיר מצמר, שליש מהמשטחים בושלו בסיר עם קליפת רימון שהפכו את השטיחים לצהבהבים, שליש בושל עם ענפי ועלי אקליפטוס שנתן למשטחים צבע אדמדם והשליש האחרון נותר בצבעו הטבעי, לאחר תהליך התייבשות פזרנו עלים שונים כמו קיקיון, זית, פקאן תות ועוד, את הכל גלגלנו וקשרנו היטב, הכנסנו לשני סירים ענקיים ובשלנו בטמפרטורה מדוייקת, כל שטיח יצא שונה, ורגע הפתיחה של כל שטיח לווה בקריאות התרגשות והתפעלות התוצאות היו מפתיעות ומרהיבות כל פעם מחדש.
הקבוצה השניה עשתה ניסיונות של פנימיות צמיגים ביחד עם רקמה בדואית, הן יצרו ארנקים תיקים, סלסלות, מחזיקי מפתחות, גם שם התוצאות היו יפיפיות.
זה היה סוף שבוע של קרוב לבבות שמלאכות יד עוד פעם חיברו ביננו.
בנובמבר שוב נסע לירדן והפעם הרבה יותר מגובשות ביננו ובתוצרים הסופיים, הדברים האלה קורמים עור וגידים בקצב שלהם, אני קבלתי הרבה, הכרתי בנות מהערבה, למדתי על תרבות אחרת, העשרתי את עצמי עם ידע נוסף ומרתק, כולי תפילה ותקווה ש"שלום בידייך" ימשיך ויתגלגל ויחבר ביננו שהקואופרטיב יצמח, יאחד, יפרנס ויביא תקווה כי זה פרויקט חשוב לשלום אמיתי. אמן.